יום ג', ג’ בתמוז תשע”ז
    דף הבית  |  כתוב לנו  |  הצטרף אלינו כמנוי  
 לכו לעזאזל

שושן פורים היה השנה (תשע"ז) יום חורפי וגשום, בירושלים ירד גשם שוטף מלווה בערפל, במישור אדומים היה קר ומטפטף, המזרח לכוון ים המלח נראה מבטיח יותר ובמזג אויר סגרירי זה יצאנו, קבוצה של ג'יפים, לטיול לג'בל מונטאר.

אקדים ואומר, טיול ג'יפים אינו מסע תענוגות בספינת פאר. הקפיצות אינן מערסלות כי אם מפרקות גב, לשבילים יש נטייה לטפס במדרגות סלע, לעיתים הם צרים כרוחב הג'יפ, לפעמים הם רחבים עד שהנהג מתקשה להות את הנתיב, לפעמים יש שיפוע צד מדאיג ולעיתים ירידה חדה. בקיצור זה מסוג הטיולים שמתאימים רק למי שאוהב את הסגנון ועדיין אל תיסעו בגפכם ודאגו למדריך שמכיר את המסלול.

אנו נוטשים את מישור אדומים עם סימון שבילים שחור, מה שמתחיל כדרך נוחה מאד יהפוך בהמשך לדרך משובשת,  המדבר ירוק בחודש אדר, עדרי צאן בדואיים רועים במרחב, העובדה שהאזור מוגדר כשטח אש ומחייב אישור כניסה לא ממש מטרידה אותם. המושג מדבר בעברית מכיל גם את המשמעות של מקום אליו מדבירים את הצאן כאשר פרוש המילה מדבירים במקרה זה היא מנהיגים כמו שאומר ישעיה הנביא (ה, יז) "וְרָעּו כְבָשִ ים כְ דָבְרָם" כלומר רעו באותו מקום אליו הרועה הדביר אותם ואכן אין כמדבר יהודה בעונה זו להבנת המושג של הדברת צאן.





אנו עוברים ליד הישוב היהודי קדר, קדר המוזכר בתנ"ך כאחד מבני ישמעאל (בראשית, כה, יג) יהפוך בשאר ספרי התנ"ך לסמל של שבט רועים, בדואים בלשון ימינו, המתבלט במדבר באוהליו השחורים. נעים זמירות ישראל לא ממש מתלהב מהם " אֽוֹיָה־לִ֭י כִּי־גַ֣רְתִּי מֶ֑שֶׁךְ שָׁ֝כַ֗נְתִּי עִֽם־אָהֳלֵ֥י קֵדָֽר" (תהילים, קכ, ה), הנביא ישעיה מתפעל מכמויות הצאן שלהם " כָּל־צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָׁרְת֑וּנֶךְ" הוא אומר (ס, ז) ואילו השולמית משיר השירים דווקא אוהבת את צבע אוהליהם "שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם כְּאָהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר" (שיר השירים, א, ה)  היא  מעידה על עצמה בצניעות.

עדו מוביל את שיירת הג'יפים בביטחון, לכשעצמי אם הייתי צריך להוביל את הקבוצה במדבר הזה היינו תועים ומסיימים מן הסתם כתושבי קבע בחמולה בדואית, אבל עדו רגוע, מפה טופגרפית דיגיטלית בטבלאט ליד החלון הקדמי והוא נעזר בה כמו באפליקצית waze המוכרת.





לפני אלפיים שנה, ביום כיפור צעד בדרך הזאת איש עיתי מוביל עמו שעיר (תיש צעיר) בדרכו להר מונטר,  אני חושב עליו, מן הסתם היה חם, הוא היה עייף ורעב, 14 ק"מ היה אמור לצעוד באותה דרך כשהוא גורר את התיש, התיש מן הסתם לא גילה מוטיבציה גבוהה לשיתוף פעולה, יתכן ואף נשא עיניו במבט עגמומי, התיש לפחות לא היה צריך לחזור את כל הדרך חזרה בסופו של יום.

מרחב פתוח, סימון שבילים על אבן מראה כי הגענו לצומת דרכים, עדו מוביל לשביל המסומן אדום, ציר הרכסים הוא נקרא במפה כי הוא עולה ויורד ברכסי ההרים, מגמת פנינו אל הגבוה ברכסים בסביבה, ג'בל מונטאר שגובהו 524 מ' מעל פני הים, הדרך נעשית משובשת, מדרגות סלע, מדרונות בצד השביל ואנו מגיעים לפסגת המונטר.





הנוף מרהיב, תצפית מזרחה לים המלח והרי מואב כאשר מדבר יהודה פרוס סביב, מערבה ירושלים, צפון מערב מעלה אדומים, בימים של ראות טובה יותר רואים את הסרטבא במזרח ואת בית אל במערב, כאשר הגענו זרחה לנו שמש נעימה, אלא שהעננים שיצאו לטייל בעקבותינו  הביאו עמם את הקור והרוח.





על ההר שרידים מכנסיה עתיקה, פרק בסיפור ההסטורי של מנזרי מדבר יהודה שחלקם קיימים עד היום, כ1500 שנה ברציפות, לפנינו תהום, והתהום הזאת מחזירה אותנו לאותו איש עיתי שהגיע לכאן לפני 2000 שנה מוביל עמו את השעיר המשתלח וקושר לו "לשון של זהורית" (זהורית- סרט בצבע שני) כלשון המשנה: (יומא, ו', ו') "מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים". הבנו, האמהות צועקות לילדים להתרחק מהתהום, האבות מצלמים את הנוף המדהים והקבוצה ממשיכה בדרכה מזרחה. 





 
 






שלח דואר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS